רפי לביא

רפי לביא נולד בשנת 1937 בעיר רמת גן, למשפחת לוי. בנערותו היה חניך בתנועת הנוער העובד והלומד בעיר. לביא רכש בצעירותו השכלה מוזיקלית רחבה, ואף חשב על קריירה ככותב שירים או אף כמנצח. לאחר שהשתתף בחוג לאמנות באוניברסיטה העממית בתל אביב, בחר באמנות הפלסטית כמקצוע. לביא נחשב לאחד הציירים פורצי הדרך באמנות הישראלית, ולחלוץ אסכולת "דלות החומר" בארץ.

לאחר שחרורו המוקדם משירותו הצבאי בשל פציעה, החל לביא ללמוד אמנות אצל הצייר הייקה לודוויג מוס, ולאחר מכן במדרשה למורים לאמנות. למרות זאת, לביא תמיד הגדיר את עצמו כאוטודידקט. לביא הושפע מאד מהציירים אהרון כהנא, אריה ארוך ואביבה אורי.
החל להציג את עבודותיו בשנת 1960 ובשנים לאחר מכן הספיק להציג בכמה תערוכות, במסגרתן אף נרכשו עבודות שלו למוזיאון בצלאל בירושלים.

בשנים אלה הוזמן לביא לקחת חלק בתערוכות של קבוצת "אופקים חדשים", אולם הוא בעבודתו קרא תיגר על הסגנון המופשט הלירי שהיה בעבודתם של ציירי הקבוצה. במקום זה ייסד לביא בשנת 1966 את קבוצת "עשר פלוס", שארגנה תערוכות שהציגו את השינוי שחל באמנות הישראלית. הקבוצה נחשבה לפורצת דרך ברכה האמנותית בנוף המקומי.
בשנת 1965 החל לעבוד כמורה לאמנות במדרש למורים לאמנות, ולאחר מכן בבית ברל, שם לימד עד שנת 1999.
במהלך חייו האמנותיים ארגן והציג אפי לביא במספר רב של תערוכות יחיד לצד תערוכות קבוצתיות, בגלריות רבות וכן במוזיאונים. לביא הקפיד גם להפיק תערוכות לאמנים בתחילת דרכם האמנותית. בשנים אלה גם עסק בביקורת אמנות, בין השאר במקומון "העיר" בתל אביב.

על עבודותיו של רפי לביא
בשנת 1986 נערכה התערוכה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" במוזיאון תל אביב לאמנות. אוצרת התערוכה, שרה בריטברג-סמל, תיארה את רפי לביא כמודל עיקרי לתופעה זו הקרויה "דלות החומר".
למעשה, רפי לביא תיאר ביצירותיו פעמים רבות את הסתמי והבנאלי אל מרכז הבמה, אך ידע לעשות זאת בצורה אסתטית וייחודית.
את עבודותיו של לביא ניתן לחלק בצורה גסה לפי תקופות:
בתחילת דרכו האמנותית נהג לביא לצייר את הסלעים של חוף הים באכזיב, והוא נהג לתאר אותם בצבע שחור.
בשנת 1957, בהיותו בן 20, חל ככל הנראה מפנה משמעותי בחייו האמנותיים, והוא החל לצייר רישומים, הקרובים לציורי ילדים.
בשנים שלאחר מכן, ובעיקר בשנות ה-60, עיקר ציוריו של לביא היו ציורי שרבוטים בעזרת עפרון, לרוב על רקע ורוד, יש האומרים כאקט של התרסה כנגד מה שנקרא "טעם טוב" באמנות. עבודתו בשנים אלה הושפעה מאד מעבודתם של אריה ארוך ואביבה אורי, בין השאר בכך שנהג להציב את הקו כמרכז היצירה האמנותית. כאמור, עיקר ציוריו בשנים אלה היו מורכבים משרבוטי עפרון, ובשלב מסוים התווספו אליהם ציורים בסגנון ציורי ילדים, גראפיטי וקומיקס.
בשנים מאוחרות יותר, לקראת סוף שנות ה-60, התווספו לציוריו של לביא גם הדבקות של רפרודוקציות וכרזות, תוך שמירה אל האסתטיקה שביצירה.
בשנות ה-70 עבר לביא לצייר על משטחי עץ ודיקט, עליהם נהג להוסיף שרבוטי עפרון, אשר מילאו פעמים רבות את המשטח כולו, או התמקדו באזור מסוים על גבי המשטח, אולם בכל מקרה ניכר היה כי לביא השקיע חשיבה רבה ביצירת הקומפוזציה מראש.
בשנת 1978 זכה רפי לביא בפרס דיזינגוף היקרתי לאמנות הציור והפיסול.

רפי לביא כמורה לאמנות
במשך השנים הפך רפי לביא לאחד המורים המשפיעים ביותר שהיו באמנות הישראלית.
לביא שימש במשך למעלה מ-30 שנים כמורה לאמנות במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון, שהפכה לימים למדרשה לאמנות בבית ברל. בשנים אלה העמיד דורות של אמנים, וביניהם יאיר גרבוז, מיכל נאמן, תמר גטר, דגנית ברסט, ועוד.

רפי לביא – תערוכות נבחרות
1961 – תערוכת יחיד, גלריה כ"ץ לאמנות בתל אביב.
1965 – תערוכת יחיד, גלריה כ"ץ לאמנות בתל אביב.
1973 – תערוכת יחיד, מוזיאון ישראל בירושלים.
1982 – תערוכת יחיד, גלריה גורדון בתל אביב.
1986 – התערוכה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" – תערוכה קבוצתית.
1988 – תערוכת יחיד רטרוספקטיבית במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן.
1993 – תערוכת יחיד, מוזיאון תל אביב לאמנות.
1999 - עם יציאתו של לביא לגמלאות וסיום תפקידו במדרשה לאמנות, יצא לאור גליון של כתב העת "המדרשה", שהוקדש כולו לכבודו של לביא.
2002 – תערוכת יחיד רטרוספקטיבית ליצירתו של רפי לביא, במוזיאון ישראל בירושלים.
2005 – תערוכת יחיד בגלריה גבעון, בשם "ערבי – שפם סגול".
2009 – הביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בונציה.
2012 – תערוכת יחיד בגלריה מונטיפיורי בתל אביב.